דרך חיים ב׳:ג׳

ואמר הוו זהירין ברשות. לפי שאמר שיהיו עוסקים עם הצבור, אמר אחר זה 'הוו זהירין ברשות', כי הרשות הוא הפך הצבור, כי בעל שררה מפני חשיבתו וגדולתו, הוא מוציא עצמו מן הצבור, רק נבדל מהם, כמו שהוא דרך כל בעל שררה. אף שהוא רוצה להנהיג את הצבור כאילו היה עוסק בצרכי הצבור, אבל אין הדבר כך. וזה שאמר 'הוו זהירין ברשות', שהרשות הוא נבדל מן הכלל, ואין להם חבור עם הכלל. ואם אתה רואה שהם מקרבין את האדם, ונראין* כאוהבין את האדם, אל תאמר הרי הוא מקרב את האדם בשביל שהוא אוהבו, ואם כן יש לו חבור אל אחרים, אין דבר זה כלום, שאין עושים זה בשביל שהם מחזיקים את האדם קרוב אליהם, רק עושים בשביל הנאת עצמן. 'ואין עומדים לאדם אפילו בשעת דחקו', שיהיו לכל הפחות עומדים לאדם בשעת דחקו, ויהיו כאח נגש לצרה, שגם זה אינו, כל שכן שלא יהיו עושים דבר לאדם שלא בשעת דחקו. וכל זה מפני שבעל השררה נבדל מן הצבור, ולכך אין מקרבין את האדם להיות להם חבור וקרוב אליהם, ונראין כאוהבים בשעת הנאתן, ואינם אוהבים אותם.

ונראה עוד כי סמך אלו ב' דברים, דהיינו 'וכל העוסקים עם הצבור וכו", 'הוו זהירין ברשות'. מפני שבא לומר שיש לאדם להשתדל בטובת הצבור בכל מאמצי כחו מה שאפשר לו לעשות. והנה נמצא בני אדם רוצים להחניף ולהנות את השררה, ונותנים עצה אל השררה נגד הצבור כדי למצא חן בעיני השררה, כדי שיקבלו מהם הנאה. על זה אמר 'הוו זהירין ברשות', רצה לומר שאין מקרבין את האדם רק לפי הנאתן. ואם יראה השררה שמסביר לו פנים, אין זה אלא* להנאתן. ולפיכך אלו האנשים, נוסף על העונש שיש להם, אינם מגיעים אל רצונם ואל תכליתם, אשר הם חושבים לקרב עצמם אל הרשות, אין מגיע להם דבר זה כלל. וזה כאשר בעל השררה הוא ישראל, אבל אם הוא גוי, העושה זה מסור גמור, ואסור לדבר ממנו*.